אלה תולדות | אלזה מורנטה

על 'אלה תולדות' מקובל לומר שהוא אחד הרומאנים היותר חשובים על מלחמת-העולם השנייה. בשנות ה-80, כשתורגם לאנגלית ולצרפתית, יצאה תהילתה של מורנטה גם אל מחוץ לארצה. יש בספר הזה הרבה ממה שבגללו האנושות קוראת ספרים, ולא נותר אלא לצטט את המבקר מן ה'סנדי טיימז', שמנסה תארים כמו "קודר, מפחיד... ועם זאת מצליח להיות שמח, מותח ומשחרר", אבל מרים ידיים ואומר שאין שום דרך לשקף את חוויית הקריאה ברומאן הזה מלבד לצלול אל תוכו. שבע השנים של הספר, מ-1941, גולשות אל אחרי המלחמה, ושם העיקר. האם זה ספר על המלחמה ותוצאותיה? מורנטה מביאה בראש כל פרק תמצית של "ההיסטוריה" הנמשכת, של האלימות והקונפליקטים הגדולים, של השררה הכרונולוגית. ומול ההיסטוריה של הגנרלים יש גלריה רחבה של פשוטי-עם, צבא המנודים של "ההיסטוריה"; 'אלה תולדות' מלא "בני-כלאיים" מכל הסוגים, והוא קורא תיגר על 'הפאשיזם' של המסגרות. שורה ארוכה של דמויותיו הן "פותחי" מסגרות, נביאים של גן-עדן, "אנרכיסטים" במהותם. איזו היסטוריה פרטית אפשר לספר לאוזפה? מה בכלל נמחק מזכרונו ועל מה הוא רק לא מדבר בנטישות הרבות שחווה? מה תוצאת הטראומה של המלחמה, ומה של תרופות, של תורשה גנטית מסבתו נורה ומאמו? מה בכלל מבינים הרופאים? שעות האושר, החירות והאמון, של אוזפה הן על גבולה הדק של האינות. עוד צעד אחד והאושר הופך סובייקטיבי לגמרי, באפס זמן, כמו אצל אידה שקפאה בתמיהה זוהרת במשך 9 שנים (זמן שלנו! לא שלה), בחיוך של שלווה ותמימות נפלאה.