החתרנים | ג'ק קרואק

״החתרנים״ הוא סיפור אהבתם של ליאו פרספייד, סופר, ומארדז׳ מורגן, אשה שחורה, צעירה ממנו בעשר שנים. ידות העלילה היא הרומן הצפוף על סן פרנסיסקו בקיץ 1953 – תמוה של ג׳ז, סמים, מין, אלכוהול, חברות סופרים, משוררים ואינטלקטואלים מודרנים.

״הנוף הקטן המהוה והחלק לבדו פורש על סדיניו הסדי מנוח מתפרצות ללא הרף, ופעם מתגלה רצף מתנגב מלבבות־מערבולת מתפתלים, יום ורדון המשתפל של הזרם ארוכות... היא עצמה כמו מנגינה קטנה עמוסה בסירוד השונה אין עליונים ונושאי תחתונים, כמו מגיעים של דרכות אירופאיות ביער, כמו ענפים חומים מתרוממים מאתם עם ריסים שחורים לגלות את לובן העין המבססד והאירוח חתום וזהיר במרכז, ארשה וריצצות על פניה מורגשת ביד האף המנוגלת־וירטואזית, כמו אפר של מתאגרף, והלחים נפתחות מעט משינה, כמו פנים על גבי מסיכה בהם אצבעות...״

ג׳ק קרואק (1922–1969) הוא הסופר הבולט של דור הביט. מפרידתו שראה את עצמו כממשיך דרכם של ג׳ק לונדון ותומס וולף, ופתח בספריו סגנון אתגרי שזכה לכינוי ״פרוזה ספונטנית״. ב״החתרנים״, אולי יותר מכל יצירה אחרת שלו, הוא קרוב לסגנונית, לרוח הביט שכה אהב – בקצב המהיר המקוטע, בחבור המושבע ובדקדוק הדיבור השחור שאיפיין כאן. קרואק, שהפך למיתוס עוד בחייו, והשוב לתאר את פחד הנעורים של אמריקה – זה של דור ה״ביט״ וילדי הפרחים שבאו אחריו.